חיצוניות ופנימיות

חזרתי מביקור בארה"ב, ובמהלך הביקור עלו בי, הרהורי השוואה.

איני עוסקת בעובדות, לא בהכללות, לא במחקר השוואתי ולא במסקנות.פשוט משהו שצץ לי ונראה בעיני מעניין לכתוב עליו.

הגעתי לניו יורק – והכל גדול, ענק, מנצנץ, מודרני, זועק לתשומת לב.

מליוני אנשים עוברים ברחובות מנהטן, הלוך ושוב, וכולם לבדם לעצמם. רצים ..ממהרים… צריך להספיק לרכבת, לפגישת עבודה,  לישיבה, הפסקות צהרים במסעדות – אוכל מהיר, כי time is mony

לקראת ערב  – לילה, חוזרים הביתה עייפים, אולי כוסית וויסקי כדי לשכוח, לנוח  ואולי לעצמי לסלוח.

וכך יום ועוד יום, סוף שבוע, יום  ראשון – יוצאים לאיזה בילוי . אבל הראש עסוק בביזנס. וכשפגשתי אנשים  ותהיתי על אורח החיים, נאמר לי זו אמריקה fast food""fast life" "  צריך למהר כדי להספיק.

והאם זה מוביל אתכם  לאושר? "לא מאושרים, אבל אלה החיים."

ולרגע הנחתי משקפיים אחרים על חוטמי, והתבוננתי על אורח החיים היהודי של לפני  50 שנה ויותר. וראיתי שמוקד החיים הוא פנימה. חיי משפחה. חינוך ילדים על ברכי מסורת ומורשת אבות.

בחגים,מועדים ואירועים שונים – מכנסים את המשפחה סביב שולחן ערוך, ובדרך כלל  עם אורחים רבים, "כי ברוב עם הדרת מלך".

אישה נאה בית נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם"… נאמר  אצל חז"ל. ההסתכלות הייתה פנימה. עיקר החיים היו סביב הערכים מבית סבא וממורשת ארוכת שנים. את הילדים חינכו עם מבט קדימה ללמוד להשכיל לרכוש מקצוע מכובד.  ובין לבין דאגו ליום שבו צריך לעזור לילדים  לארגן את חייהם העצמאיים, ולעודדם לבנות את הבית פנימה.

כן זה היה במורשת היהודית  של לפני עשרות שנים. משהו השתנה בעידן שלנו. אימצנו את תרבות המערב, ואף עקפנו אותם. מה שלמדנו מהם, הגדלנו פי כמה. הגזמנו,  חלמנו, רצנו , רדפנו אחרי פטהמורגנה שאמורה הייתה לספק לנו את האושר המיוחל.

והוא לא בא. הוא התמוסס תוך כדי ריצה.

תחושה של החמצה, הרגשת ריק וחיפוש אחר מילוי משמעותי – זאת התוצאה.

איך לפענח את התחושה? מי שבוחר לעצור לשאול את עצמו שאלות על מהות החיים ומשמעותם, עשוי למצוא  את הסביבה שתתן לו מענה לשאלותיו. סביבה שיונקת ממורשת אבות את ערכיה, סביבה שבונה את הפרופורציות למה שהאדם זקוק לו באמת. ואלה הם יחסים תקינים של בין אדם לחברו, שנמדדים על פי מה שקושר ביניהם, ולא על פי מי שהשיג יותר.