סיפורי בית הקפה "שנאה אהבה"

יוליה"אני לא מבינה אבא, למה כולם כל כך מתלהבים מהסיפור הזה, וגם למה קוראים לזה סיפור אהבה?" – ילדה כבת שלושה-עשרה, בלונדינית מתולתלת הביטה בגבר כבן חמישים שישב מולה בעיניים כחולות ענקיות. "ואת לא התלהבת? אם לא למה הסכמת לשחק את יוליה?" – הוא העביר בעצבנית את ידו על הכרחת המבריקה. הזדהתי איתו, כשילדה מתבגרת שלך מנסה לשבור מוסכמות ועוד שואלת שאלות זה לא קל. מזכיר לי כשיצאתי נגד ספרי קודש.

"תחילה התלהבתי. כמו כולם. כולם אוהבים את הסיפור, כולן רוצות להיות יוליה וכולם רומאו. אז התלהבתי. גם רציתי להוכיח לכולם שאני הכי טובה. שאני אבחר לתפקיד."
"ומה קרה אז?"
"אז התחילו חזרות, ועוד חזרות ועוד ועוד. והתחלתי לשים לב שיש בסיפור הזה הרבה יותר שנאה מאהבה." אמרה הילדה בנחישות שלא מאפשרת מקום לויכוח.
"נו, תרשי לי לא להסכים איתך, ליטל, זה סיפור של אהבה טוהרה, נאמנות, הקרבה, זה יפה".
"אבא, באמת, את לא כזה מטומטם.", מכה מתחת חגורה עבור גבר בגילו "גם לא ראיתי שאתה רומנטיקן, בטח לא עם אמא" ,עוד מכה, הפעם נראית יותר כואבת, לו היתי גבר לי זה היה מאוד כואב. "התאהבות ילדותית, התנהגות טיפשה אינפנטילית. אני בטוחה שגם בימים ההם אפשר היה לפתור את הבעיה בדרכים פשוטות יותר, בטח לא למות.".

ילדה חכמה, חשבתי לעצמי. מסכן אבא. נראה איך יצליח לצאת מהסיטואציה. מרוב סקרנות סובבתי את הכיסא כדאי לראות אותם טוב יותר. הוא, ללא ספק היה מובך, העביר שוב ושוב את ידו בעצבנות עלה קרחת. ליטל לא נתנה לשקט להימשך. "אתה, כמו כולם, אף פעם לא חשבת על זה, אכלת את מה שהאכילו אותך. הדור שלך הוא כזה. כל מה שאומרים לו מקבל בלי לבדוק, בלי לחקור. בגלל זה תקשורת שולטת עליכם."

"ואתם לא כאלה?", הוא הרים קצת את הקול, אך מיד ניסה להרגיע את עצמו, השתעלת לתוך אגרוף ענק. והמשיך – "טוב בואי נעזוב את ניתוח הדורות נחזור לניתוח הדמויות".

"טוב מהתחלה. אם לא שמת לב זה, כמו כולם. זה סיפור על שנאה לא על אהבה. גם יותר מתאים לשקספיר להוציא את הרע שבאנשים לא את הטוב. השנאה הזו בים שתי משפחות, שפעם היו קרובות ומאות שנים מחממים את השנאה ביניהם שאף אחד לא זוכר ממה היא נובעת. זו שנאת חינם. השנאה הזו הורסת, שורפת, ממיתה. המטומטמים האלה היו צריכים לאבד את הילדים האהובים שלהם כדי להבין זאת."

"ניתוח מעניין", גמגמם קצת אביה. "ומה המסקנה שלך מכל הסיפור?" 

"המסקנה שלי, שאסור לחיות בשנאה, היא מביא כאב, סבל, מוות. ושאסור לחכות לאסונות כדאי להפסיק לשנוא. אנחנו צריכים להתחיל להתייחס בסלחנות והבנה זה לזה. שנאה היא חורבן." כמו שמלמדים בני ברוך

שנינו, אני ואביה, נשארנו פעורי פה. איך ילדה צעירה כזו מצליחה להגיע לתובנות עמוקות כאלה. מהפה שלה זה נשמע כל כך ברור, כל כך היגיוני, שלא מובן איך אנחנו, המבוגרים לא הצלחנו להגיע למסקנות כאלה. אולי היא באמת צודקת. אנחנו חיים על אוטומט, הפסקנו לחשוב, הפסקנו לחקור, הפסקנו להסתכל על אחרים. ובסוף אנחנו רק סובלים. רציתי לקום לבוא לילדה הזו לחבק אותה ולהודות לה. רציתי לשאול מתי הם יבואו שוב, הייתי צמא לשמוע את דעותיה בעוד הרבה נושאים. או אולי פשוט אשאל את הבנים שלי, אולי זה באמת דור שיותר חוקר, יותר שם לב, פחות שונא?