אמא שלי מאוד אוהבת מגזינים לנשים בצרפתית. מאז שאני ילדה קטנה עיתונים כאלה היו פזורים ברחבי הבית. אמנם לא ידעתי לקרוא בצרפתית, אבל התמונות הצבעוניות מאוד משכו את עיניי. נשים יפהפיות עם בגדים צבעוניים ומחמיאים. לפעמים הייתה דוגמית של איזה בושם שאמא שלי הרשתה לי לקבל. בכל חוברת היה מעין רומן בהמשכים, ריבועים קטנים עם תמונות שלקוחות מאיזשהו סרט עם כתוביות. תמיד היו שם זוגות יפים שמתנשקים ומדברים אחד עם השנייה על כל מיני דברים שבטוח לא מתאימים לזוג עיניים של ילדה קטנה וסקרנית. 

מהר מאוד למדתי את השפה בכוחות עצמי והצלחתי לפענח. הרומנים שבאמצע החוברת לא עניינו אותי, מה שמשך את עיניי היו כל הדוגמניות היפות והחטובות עד כדי פליאה. בכל פעם שהגיע מגזין חדש הביתה עם הדוור, הייתי רצה להביט בנשים היפות בעוד לבי נופל על כך שהמראה שלי הוא כל כך אחר. אמנם הייתי ילדה חמודה ורזה, אבל ראיתי את עצמי בצורה אחרת. הייתי קוראת בשקיקה את כל הכתבות על הדיאטות השונות ואיזה תרגילים מחטבים איזה חלק בגוף. הייתי מנסה על עצמי כל מיני שיטות למורת רוחם של הוריי.

כשקצת גדלתי הייתי קוראת בסתר את כל העצות על חיי הזוגיות והמין. כל מיני שאלות שנשאלו מומחים ואת התשובות שהם ענו. הסקרנות שלי רק גברה, אבל המגזינים האלה לא ענו לי על השאלות, רק הגבירו את הפחד שאולי משהו בי לא תקין או לא בסדר, ולא רק חיצונית אלא אולי גם מינית.

כשקצת גדלתי הייתי מתחלחלת למראה המגזינים האלה בכל פינה בבית. מעולם לא הבנתי איך אמא שלי, אישה אינטיליגנטית ונבונה, בכל רגע פנוי מרימה את החוברת של השבוע וקוראת כל מילה. איך לא ראתה אילו השפעות מרחיקות לכת יש לכתבי עת מהסוג הזה על ילדים בגיל הרך ובגיל ההתבגרות. אחי הגדול תמיד היה אומר "אני הכי אוהב ללכת לשירותים עם העיתונים האלה". כולנו היינו מגחכים כשהיה קורא בקול: "אמא, איפה העיתון? אני צריך ללכת לחר…!". היום אני יודעת שאחי צדק ולא בטוח שצחק. אין מקום ראוי יותר למגזינים לנשים כמו שהם נראים עד עצם היום הזה.

יולי 29th, 2020

Posted In: הכחול ניצח